שואל מאיפה זה בא לה? הורשת - הבלוג 

אבל הוא רק בכיתה א'! התעקשתי. לא יכול להיות שיש להם אייפונים בכיתה. זה בית ספר שאוהב טבע ואוכל אורגני. נו באמת. ילדים שם לא מסתפרים. מי לעזאזל יקנה לילד שלו אייפון 6 בגיל חמש? אין בזה הגיון. מה עם החינוך? הקרינה? לא חבל על הכסף? אז עברה בסך הכל שנה מאז אותן מחשבות שנראות לי היום פרה היסטוריות. מאז התרגלתי לזה שבני השש ובני השבע אייפון 6 אייפון 6 ולא א'-ב'. השלמתי עם גלישה ב- youtube  ובמנועי חיפוש מייד עם רכישת הקריאה והכתיבה (הרי בשביל מה לומדים קרוא וכתוב?). אפילו כבר לא קשה לי עם ילדים שמדברים על סטטוסים מבלי לדעת מה הם. אז בואו ניקח רגע ונאנח יחד. נצקצק וניזכר בערגה בימי התום בהם הילדים שהיינו היו יוצאים לחצר בשכונה עם כדור ומשעשעים את עצמם עם חיי שרה. Seriously? כל המונולוג הזה נשמע לכם הגיוני? אנחנו כבר 16 שנים לתוך המאה ה-21 דוט קום. הגיע הזמן להתעורר לא? 

אני שרון. אמא לשניים. אני גם פסיכולוגית שאוהבת לדבר על רשתות חברתיות. באחת מסדנאות ההורים שהעברתי איזה אבא מיואש מלמל בכבדות: "חכי חכי. הילדים שלך קטנים. נראה אותך מוציאה להם את הטלפון בלילה מהחדר בגיל 15". היום, שלוש שנים אחורי זה. הילדים שלי עדיין קטנים אבל גדלו מספיק כדי לחזור הביתה עם בשורת ה"דובי גל" ברשת. מה זה דובי גל אתם שואלים? הו. דובי גל הוא אחד השירים האיומים, הפוגענים, הסקסיסטים וכן, מה לעשות המאד ויראליים שהילדים שלכם אוהבים. כן, כן. נכון לא שמעתם על זה עד עכשיו. לכם ולילדים המתוקים שלכם יש חוזה שקט ולא מדובר שאומר שמה שאתם לא יודעים על מה שהם עושים ברשת לא פוגע בכם. טעות. נדבר על זה. 

"אבל אמא. זה שיר כל כך מצחיק תקשיבי". והוא מזמזם במתיקות אופיינית, זאת עם השין השורקת, את מילות המשורר הדגול: "שואל מאיפה זה בא לה.. זה גנים קיבלתי מאמא במתנה.. הולכת אחורה... ביפ ביפ ביפ התחת שלה בתמונה". ואני בדמיוני דופקת שוב ושוב את הראש במסך המחשב או לחילופין מנפצת את המסך עם פטיש 10 קילו. אה כן, במידה ותהיתם. יש גם קליפ תואם.  

"אבל גיל מאיפה זה בא לו? את כל החסימות וההגנות האפשריות התקנו. אני זאת שמלמדת אחרים איך לעשות את זה.." אני אומרת בתסכול לארטיסט שלי בערב, רגע לפני שצוללים לשינה. "הוא רק בן שבע. מה יהיה. איך נשמור עליו. גיל? גיל? גיל???" וגיל ממלמל משהו מבלי להרים את הראש מהמסך. לא שמע מילה. בדיוק קנה עוד ספר דיגיטלי בפלאפון. הוא קורא ובמקביל מעיין בפייסבוק בעבודות של אמן הזוי מברצלונה. "נו תתנתק רגע מהמסך" אני רוטנת בעודי צמודה לאייפד ומנסה להבין את ההגיון שמאחורי יצירת המופת והאם דובי גל המקורי בכלל מבין שזכה לכזה כבוד. פעילות זוגית רגילה בערב, you know. "יהיה בסדר הוא אומר. הם ילדים חכמים וטובים. יהיה בסדר". הוא חוזר למסך ואני נרדמת עם ה"יהיה בסדר" שלו והדאגה הטורדנית הזאת בראש שלא מרפה ותוהה איך לעזאזל אפשר לעצור את הטירוף של העולם הזה. איך מגדלים ילדים בעידן של מידע מציף, חשיפה אינסופית ומחויבות להיות בקשר עם כל מי שרק מציע לנו חברות ברשת. לא נורא אני חושבת, מחר אני אספר להם על דובי גל האמיתי. לא יודעת מה זה יעזור. אבל אני גם אראה להם תמונה.