שובו של הפיקאצ'ו

"אמא, נוסעים היום לים!" הוא הפציר בי. וליבי החסיר פעימה מרוב אושר. כמי שמכורה למים, אוהבת גלים ומאלה שלא אכפת להן מהחול (הכי זורמת בתנאי שהאוטו נכנס לניקוי ביום למחרת). התברכתי בבן זוג ושני ילדים שלכלוך, גלים וחול זה לא הצד החזק שלהם. כך שכל הזמנה למסיבה משפחתית בים מתקבלת בשמחה ובאופן גורף ומיידי. "אוקיי לובשים בגדי ים. מבטלת תכניות. איך שאבא חוזר יוצאים. קדימה!" קבעתי עובדות ומלכדתי את הארטיסט. וזה באמת מה שעשינו. חיכינו לו פחות או יותר בדלת עם כל האביזרים הנלווים ויצאנו לדרך.

יצאנו לתוך המסע הלא מתפשר מעיר הקודש, דרך הפקקים הבלתי נסבלים של כביש 1 היישר לתוך החופים העמוסים של ראשל"צ. אפילו מצאנו חניה קרובה ובאיטיות אופיינית יצאנו מהאוטו, גוררים רגליים עייפות של סוף יולי אל עבר החוף המובטח והבריזה.

למטה בחוף קידמו את פנינו שלל דגלים. אחד אדום וזהיר ומוכר. ואחד חדש שהתווסף אליו כדגל חבר קטן סגול. ממש דגלון מחמד עם ציור ענקי של מדוזה. כמה חינני. התמקמתי לי בשקט תחת השמשיה כשברקע קולו של המציל מנעים את זמנינו בזעקה: "ילד אתה לא יודע לשחות צא משם. הים סוער היום איפה אמא שלך?!" חיזקתי אחיזה עם היד של הקטנה. זה הזמן לשיחה אחראית על מצב הדגלים, המדוזות והגלים. הסתובבתי רק כדי לגלות שאין אף אחד מאחורי. כלום. כלומר חצי מעם ישראל היה שם אבל לא אלה שנסעו איתנו מירושלים באוטו.

סריקה קצרה של החוף, צמצום אישונים מהשמש ואני מצליחה לאתר אותם. אב ובנו. צועדים בשקט בשקט זה לצד זה. אצל שניהם כתף אחת מורמת קצת יותר גבוה מהשניה כשהם הולכים. הגנטיקה הזאת, לך תבין. וכך בארשת פנים רצינית הם נראו מאחור צועדים יחד בחול הרך אל עבר הגלים. מחוברים בקשר המיוחד הזה ששמור רק לאבות ובנים. חיבור עמוק ובלתי מתפשר. הם המשיכו לצעוד, משוחחים בשקט עם הראש מורכן למטה. מחפשים צדפים, חייכתי לעצמי. תוהה בליבי על מה הם מדברים.

"יש כאן המון פוקימונים שווווווייייים!" הזעקה פילחה את חלל האוויר והים. היד הונפה למעלה ומכשיר הטלפון התגלה. "אבא, תפוס אותו הוא ממש מהיר!". והם מתחילים לרוץ במעגלים. שקועים יחד במחול אינדיאני קטן כשהטלפון מתנופף מעלה ומטה בניסיון לצוד את הפיקאצ'ו הסורר. "אמא מה הם עושים?" קול בת החמש מעיר אותי ממחשבותי. "אני לא לגמרי יודעת.." אני עונה במרירות. אותה עוד אוכל להציל מפלאי הטכנולוגיה. "אההה" היא נאנחת בכבדות "נראה לי שהם תפסו עוד פוקימון!" היא צוחקת ומסתכלת עליי במבט של 'באמת חשבת שתצליחי לעבוד עליי'. "בואי, נבנה טירה בחול!" היא רק בת חמש אבל יודעת לאפס יופי את האמא המבולבלת שלה. אנחנו שוקעות במשחק בחול כשמדי פעם צהלות הציד של הגברים בחיינו מרעידות את החוף. "תפסו אותו. יש שם עוד אחד! אחרי!" כבר מזמן הצטרפו אליהם עוד שלושה ילדים ואבא ונראה שהחוף כולו מונע על ידי ליבידו בלתי נשלט של ציידי פוקימון מודרניים.

ואני שוקעת להרהורים נוגים על זמנים שהשתנו. מתבוננת בסצנה ההזויה מהצד. הבנות נותרו מאחור ומחכות לשובם של הציידים. אב המאמן את בנו לצוד את לחמו. הם מנופפים אלינו בגאווה בשלל. ותהרגו אותי. אני לא מצליחה להבין על מה כל המהומה. מה יש בפוקימון הזה שמטריף את העולם? למה להתבונן על העולם דרך מסך הפך להיות דבר הרבה יותר אטרקטיבי מפשוט להתבונן ולהיות בו? גרייה. אנחנו צריכים עוד ועוד גירויים. שום דבר כבר לא מספיק לנו. איתני הטבע כבר לא מספקים אותנו. החול, הגלים והחוף out. הפוקימון in. הטבע עשה את שלו. הטבע יכול ללכת הביתה. במקומו יש טבע חדש - רווי טכנולוגיה יפנית.

השמש מתחילה לשקוע. אנחנו נכנסות בשקט למים. לשמחתי אין צריבה של מדוזות. היא מחבקת אותי. "אמא תראי השקיעה!" העיניים שלה נוצצות מאושר. אני נרגעת קצת. דה פוקימונים וויל גו. יבואו אחרים. אולי בשנה הבאה צבי נינג'ה יצודו אותנו דרך המסך. אבל השקיעה שלנו והרגע הקטן הזה ישארו שם תמיד. יהיו כאן כדי לנחם אותנו עם החמימות המוכרת שלהם גם מחר. הם סופסוף מצליחים להתנתק וחוברים אלינו במים למשפחה אחת שלמה. הגלים מלטפים והחושך מחבק. היום הזה נגמר. ויצאנו ברווח של שישה. שישה פוקימונים. ממש. אבל ממש שווים.

#פוקימוןגו #ילדיםברשת #הוריםברשת #אמאברשת #הורותברשת #הורשת

פוסטים נוספים:
Archive
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
horeshet