חשבון נפש לרשת


אז רגע לפני יום כיפור בו אני מתכוונת לצום לראשונה ממניעים רוחניים ולא דתיים בכלל, גיליתי שדווקא הבהיה בשטיסל עוזרת לי לסגור שנה של חשבון נפש ברשת. כי עוד לפני שהטירוף הזה של הרשת תקף אותנו. עוד בימים בהם התקשורת הסלולרית היתה בחיתולי הנוקיה 6210 וטלפון אוטו אפור בגודל מקרר היה פריבילגיה לעשירון העליון. כבר אז נבהלתי.

אני זוכרת איך הלכנו כמו כבשים אחרי התדר לחתום על חוזה התקשרות לקבלת מספר סלולרי בהרגשה של הרות גורל. זה היה מסעיר. דיברו על זה בכל מקום. רוח של שינוי והתרגשות אפפה את כולם כאילו ידענו שמשהו גדול קורה.


אני לא יודעת ממה בדיוק נבהלתי, אבל היה משהו בתחושת הזרות של התקשורת החדשה שגרם לי לחשוב על זמנים פשוטים יותר. נגיד התקופה של בית קטן בערבה. האמת שאם יכולתי גם היום הייתי עוברת לבית הקטן עם משפחת אינגלז וחולקת חדר עם לורה. אבל זאת כבר בעיה אחרת. ברמה הקוסמופוליטית אפשר לומר שהכל היה פשוט ומורכב יותר, אפשר היה להסתפק במועט ואפילו רחמנא ליצלן ליהנות ממנו. ואז אמא שלי היתה עונה. על מה את מדברת. מה עם החשמל, המים, המחלות, האנטיביוטיקה. את לא זוכרת את הפרק עם אבעבועות הרוח?


אז מה הקשר שטיסל. שטיסל מראה לנו כל ערב ב-VOD שיש אנשים שהצליחו להישמר ולהישאר שם בערבה. רק שאת הגבעות הירוקות ואת ריח הגשם החליפו המגבעות השחורות וריח הצ'ולנט. ואני לא בטוחה שהייתי רוצה להתחלף עם רוחמי באותה מידה בה הערצתי את לורה אינגלז. זה לא שהחברה החרדית על שלל גווניה מעוררת אצלי באופן טבעי אמפתיה. ממש לא. בכל זאת חילונית שגרה בירושלים. עם ותק של שנים בשירות הציבורי בעיר הקודש ואינספור ויכוחי חרדים-דתיים-חילוניים מרים. אז ברוח החינוך לסובלנות והאחר הוא אני סיכמתי לעצמי שמדובר בקרב שדמוגרפית הציבור החילוני בירושלים הפסיד. ומאז, מאותו יום של קבלת הויתור סימנתי "אותם" כגוש אחד. לבוש שחור. מאיים, בולעני והרסני.


אלא שאז באה שטיסל.


הסדרה שהכניסה אותנו פנימה וחשפה בצורה רגישה, אנושית ומעט גאונית קצת ממה שמתרחש שם בחצרות ירושלים היפה. ופתאום אחרי פרק וחצי. משהו בי נפתח. משהו השתנה. משהו בפשטות של החיים והיכולת להתמקד בעולם תכנים מצומצם פתאום לא נראה לי גרוע. עולם בלי הצפת מידע וכמעט בלי מסכים. שולם שטיסל מגשש את דרכו למרק העוף של ההיא מ"זהו זה". נו זאת של יובל בנאי.


ואני בסוג של הלם. צופה בהם מתנהלים בקסם ללא מסך וללא סטטוס. שוכחת לגמרי שפעם לפני לא כל כך הרבה זמן גם אנחנו היינו צריכים לטפס במדרגות בשביל קשר. פתאום זה נראה מוזר, מיוחד ורומנטי. מערכות יחסים שמתבססות על קשר עין והכל ולא ערמות מסך של גיבובי מלים, הברות, פרצופים ורגשות.


כשעקיבא המכונה על ידי חברותיי הצדיקות גם מקדוסי (על משקל מקדרימי מ"האנטומיה של גריי") מכניס את הטלקארד לטלפון הציבורי. הוא מצליח אחרי שני צלצולים קצרים להגיע לעמדת העבודה של אלישבע בבנק, ואז מכה בי שוב הגאונות שבפשטות. הוא אשכרה צריך להתאמץ כדי לתקשר. לצאת מחוץ לחיידר לתוך הטלפונים הכתומים של המציאות הירושלמית של פעם. לנשום עמוק, לחפש את המספר בכיס ולחייג. כל כך הרבה כוונה, מחשבה ופעולות בדרך לשיחה אחת פשוטה. ממש כמו הקסם שבלשבת יחד ולצחוק מהבדיחה של האהוב שלך ולהסתכל לו ישר בעיניים. בלי סמיילי או חחחחחחחח אחד.


ופתאום אני מבינה. שטיסל מפייסת ומציעה לנו גם הצצה לעצמנו. למי ולמה שהיינו פעם, לפני לא כל כך הרבה שנים. ממוקדים ומתעסקים בחיים שלנו ובמעגל האנשים הקרוב אלינו באמת. תמימים ופשוטים יותר, חשופים ומוצפים פחות.


משהו יקר שמרוב מידע חופשי ותקשורת לא מחייבת אפילו לא הבנו שאיבדנו.



גמר חתימה דיגיטלית טובה!



פוסטים נוספים:
Archive
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square