הסטטוס של הסלפי

"אמא בואו נחזור למלון". הקול הקטן שלידי מחזיר אותי למציאות. עוד לא אני חושבת. רק עוד קצת. עוד כמה דקות של ביחד עם הגלים הגבוהים והזכרונות. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה של ים. מרגישה כמו בספר שפעם קראתי בו הגיבור מתמודד עם עברו. ובמקום מדבר צחיח של זכרונות שהדחיק הוא הופך כל חלקה של מידבר, רק כדי לגלות שמצידה השני נחשפת תקופה אחרת של זכרונות שמתעוררים לחיים. זוכרת איך תיאר במדויק את תחושת השלמות כשאיפשר לבסוף לכל זכרונותיו להציף אותו. כשהשלים עם מה שכבר אין. עם מה שכבר לא.

ועם כל מה שכן.

הרגליים שלי טובלות במים הקרירים כמעט עד הברכיים. "אמא לא קר לך?" הוא שואל שוב. "על מה את חושבת?". על מושון איש המחשבים המצחיק, על הקול החם של רמי ועל הארוחות שמאיר היה מבשל לנו בדירה בקריות הרבה לפני שנהיה שף מפורסם. אני עונה בלי קול ומציצה לאחור.

כמה סבלנות, שקט ושלווה פנימית יש לאיש הזה שהתחתנתי איתו. כבר שעה שהוא אוסף אבנים וצדפים עם הילדים על החוף ונותן לי את הזמן שלי מבלי להתערב. מבלי להתערבב. הנוכחות החזקה והשקטה הזאת שמאפשרת לי לחיות את סערות וחיבוטי הנפש שלי לידו. איזונים. הכל בחיים זה איזונים.

"חופשה בחיפה?" הוא קיטר. "מי נוסע לחופשה בחיפה? שאלו אותי בישיבת הנהלה לאן אנחנו נוסעים. בחיי שלא ידעתי מה להגיד. מה הלאה? מסלול אתגרים בפתח תקווה?". אבל אני עקשנית גדולה ומזמינה לנו מלון מפנק שצופה להרי הכרמל. חושבת על בריחה לקצת שקט לפני הטירוף וההצפה של החגים. ועכשיו אנחנו על החוף של חיפה. המים קרים. בגדי הים ארוזים עמוק בתיק שנשאר במלון. שני ילדים משוטטים על החוף ואמא אחת מהופנטת. עומדת ומביטה בגלים.

מבלי להתכוון אני מבינה שחזרתי אחורה בזמן. כמה מטרים מסטלה מאריס. כמה דקות נסיעה מהבסיס האהוב בבת גלים. כל כך הרבה זכרונות. רגעים קטנים של אושר. והנה אני שוב נושמת. אחרי כל הלחץ של השנה האינטנסיבית הזאת. כנראה שהייתי צריכה את חיפה. הייתי צריכה לנשום את הים כאן. להיות בתוך הרגע. להיות בתוך הרבה רגעים שחלפו מזמן ומשום מה בחרתי לשכוח. ובעודי עומדת שם מול הים, אני מתנתקת ומרגישה את הרגליים ננטעות חזק חזק בתוך החול הדביק. כאילו הן מכות שורשים בקרקע. וכל שאר הגוף מכושף וזקוף ועומד מבלי נוע. המחשבות נבלעות בגלים והזכרונות מציפים בעוצמה מלטפת.

אני סופסוף נהנית מהרגע. בלי שום מסך באזור. נבלעת למחשבות וצפה עם הגלים. אבל רגע. משהו אחד מתגנב. מצליח לחדור. הביחד-לבד-ביחד הקסום והמשפחתי הזה מצליח להיות מופרע רק ממחשבה אחת קטנה.

מחשבה. על. בלוג.

נו באמת, מה בלוג עכשיו מה? אני נתקפת בחרדה לשמירה על טוהר הרגע. אבל הדחף המטורף לכתוב על החוויה הזאת שאני עוברת ממש עכשיו משתלט על הכל. אני מזהה את השינוי בחשיבה. מאוחר מדי לסגת. מזהה איך התחלתי לחשוב בסטטוסים. עברתי לבלוג. אולי בעצם כתבה קצרה על חשיפה וסלפים והדבר הזה שהם ממלאים בחיינו. אולי איזה טיפ בעמוד העסקי? לעזאזל עם הצורך הזה של פרסום מחשבות ורגעים. לך צורך. לך. אני לא צריכה אותך פה. רוצה לחזור לעומק הים. לתמימות. לעזאזאל עם הרשת. למה היא צריכה ללכלך לי את המחשבות עכשיו? הרי לפני עשר שנים לא הייתי עומדת כאן, נבלעת לתוך מחשבות ומתעוררת לתוך סטטוס או סלפי או משהו. במקום להיות בכאן ועכשיו אני פתאום מנסחת ומתנסחת, בונה את התיעוד, מדייקת את הכתיבה. עושה בראש שייר לחברים. לפייסבוק. לאינסטוש. לרשימת התפוצה. נו שמישהו יארגן כאן מחשב.

ואני מנסה לחזור ולהתמקד בגלים. לנקות את הראש מהרשת שלוכדת את המחשבות שלי בקוריה הדיגיטליים. מנסה לשחרר ולהשתחרר ולברוח חזרה לעצמי. אבל לא כל כך מצליחה. הרשת ניצחה את הרגע. הרשת הפכה להיות הרגע. הרשת השתלטה גם על הים בחיפה. 1:0 לרשת.

אין. דרך. חזרה.

צריך כנראה לקבל את זה. עוד נקודת ציון אבולוציונית של המין האנושי. הפעם עם מקלדת. אולי נכון יותר להפסיק לברוח מזה למחשבות רומנטיות. להבין שאפשר גם וגם. לחבק את השינוי ולמצוא את האיזונים העדינים. להיות גם פה וגם שם. ללמוד לחיות עם-בלי המסך. ואני מתמכרת חזרה לגלים ונותנת להם לסחוף גם את המחשבות שלי על הרשת. כבר יודעת פחות או יותר איך ייראה הבלוג החדש. משלימה איתו. משלימה עם עצמי. מנסה להשלים עם השינוי.