שואל מאיפה זה בא לה

"אבל הוא רק בכיתה א'!" התעקשתי. "לא יכול להיות שיש להם אייפונים. הוא גדל בסביבה שוחרת טבע ואוכל אורגני. נו באמת. החברים שלו לא מסתפרים. מי לעזאזל יקנה לילד שלו אייפון 6 בגיל חמש? מה עם החינוך? הקרינה? לא חבל על הכסף?"

אני חושבת שעברה בסך הכל שנה מאז השיחה הזאת שמרגישה לי היום פרה היסטורית. מאז התרגלתי לזה שבני השש ובני השבע אייפון 6 אייפון 6. השלמתי עם גלישה ב- youtube ובמנועי חיפוש מייד עם רכישת הקריאה והכתיבה. אפילו כבר לא קשה לי עם ילדים שמדברים על סטטוסים מבלי לדעת מה הם.


אז בואו נעצור הכל. ניקח רגע ונאנח. נצקצק וניזכר בערגה בימי התום בהם הילדים שהיינו היו יוצאים לחצר בשכונה עם כדור ומשחקים שעות בחיי שרה. נו באמת. המונולוג הזה נשמע הגיוני? אנחנו כבר 16 שנים לתוך המאה ה-21 דוט קום. זה הזמן להתעורר לא?


אני שרון. אמא לשניים. אני גם פסיכולוגית שאוהבת לדבר על רשתות חברתיות. באחת מסדנאות ההורים שהעברתי איזה אבא מיואש מלמל: "חכי חכי. הילדים שלך קטנים. נראה אותך לוקחת להם את הטלפון בלילה בגיל 15". היום, שלוש שנים אחורי זה. הילדים שלי עדיין קטנים אבל גדלו מספיק כדי לחזור הביתה עם בשורת ה"דובי גל" ברשת.


אתם בטח שואלים מה זה דובי גל. אז ככה. דובי גל הוא אחד השירים האיומים, הפוגענים, הסקסיסטים וכן, מה לעשות, המאד מאד ויראליים שהילדים שלכם אוהבים. וכן. סביר שלא שמעתם על זה עד עכשיו. כי גם לכם יש חוזה שקט ולא מדובר עם הילדים שאומר שמה שקורה ברשת נשאר ברשת.


"אבל אמא. זה שיר כל כך מצחיק תקשיבי". והוא מזמזם במתיקות אופיינית את מילות המשורר הדגול: "שואל מאיפה זה בא לה.. זה גנים קיבלתי מאמא במתנה.. הולכת אחורה... ביפ ביפ ביפ התחת שלה בתמונה". ואני בדמיוני דופקת שוב ושוב את הראש במסך או לחילופין מנפצת את המכשיר הסורר עם פטיש 10 קילו. אה כן, במידה ותהיתם. יש גם קליפ תואם.


"אבל גיל מאיפה זה בא לו? התקנו את כל החסימות וההגנות האפשריות" אני אומרת בתסכול לארטיסט שלי בערב, רגע לפני שצוללים לשינה. "הוא רק בן שבע. מה יהיה. איך נשמור עליו. גיל? גיל? גיל???" וגיל ממלמל משהו מבלי להרים את הראש מהמסך. הוא לא באמת שמע מילה. בדיוק רכש עוד ספר דיגיטלי בפלאפון. קורא ובמקביל מעיין בפייסבוק בעבודות של אמן הזוי מברצלונה. "נו תתנתק רגע מהמסך" אני רוטנת בעודי צמודה לאייפד ומנסה להבין את ההגיון שמאחורי יצירת המופת והאם דובי גל המקורי מבין שזכה לכזה כבוד. פעילות זוגית רגילה בערב, you know. "יהיה בסדר" הוא מבטיח מבלי להרים ראש. "הם ילדים חכמים וטובים. יהיה בסדר".


הוא חוזר למסך ואני נרדמת עם ה-"יהיה בסדר" שלו והדאגה הטורדנית הזאת שלא מרפה ותוהה איך לעזאזל אפשר לעצור את הטירוף של העולם הזה. איך מגדלים ילדים בעידן של מידע מציף, חשיפה אינסופית ומחויבות להיות בקשר עם כל מי שרק מציע לנו חברות ברשת. לא נורא אני חושבת, מחר אני אספר להם על דובי גל האמיתי. לא יודעת מה זה יעזור. אבל אני גם אראה להם תמונה.


פוסטים נוספים:
Archive
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square